אחת הסוגיות היותר מעניינות בימינו היא מהי הוצאת דיבה. מצד אחד כולנו מעוניינים בחופש ביטוי מרבי, ומצד שני גם ברור לנו שמלים עלולות לפגוע, ואפילו במידה ניכרת, בכל אדם, חברה, ארגון או עסק. בהתאם נדרש איזון מדויק בין זכותו של אדם לשם טוב לבין חופש הביטוי, ומי שמנסה ליצור את האיזון הזה הוא חוק איסור לשון הרע (וכמובן בתי המשפט שדנים בתביעות בגין הוצאת דיבה).

מהי הוצאת דיבה על פי חוק איסור לשון הרע?

לפי חוק איסור לשון הרע התשובה לשאלה מהי הוצאת דיבה נקבעת על סמך שני פרמטרים: התוצאה האפשרית של ההתבטאות ומידת הפרסום שלה.

מבחינת תוצאת ההתבטאות, לשון הרע או דיבה הוא כל פרסום שעלול להפוך אדם (או עסק, ארגון וכו') למושא ללעג או שנאה. כך גם כל ביטוי של בוז או השפלה כלפי מוצא של אדם, גזע, העדפה מינית, מגדר, גיל וכו'. גם התבטאות שעלולה לפגוע בתעסוקה של אדם עשויה להיחשב כדיבה.

מבחינת הפרסום, תנאי הכרחי לכך שבית משפט יגדיר התבטאות מסוימת כהוצאת דיבה הוא פומביות: רק אם לפחות אדם נוסף פרט למפרסם הדברים ולמי שהדברים נאמרו או נכתבו עליו עשוי היה להיחשף להתבטאות, היא תוגדר כדיבה. בהתאם גם אמירות קשות מאוד שנאמרו בשיחה פרטית לחלוטין או בהתכתבות אישית אינן דיבה.

כשבוחנים מהי הוצאת דיבה הגנות אפשריות הן אמת בפרסום ותום לב. חשוב להדגיש כי אין צורך להוכיח את אמיתות הפרסומים אבל על מי שנתבע בגין עבירה על חוק איסור לשון הרע מוטלת החובה להוכיח כי היה משוכנע כי הדברים שפרסם הם אמת.

מהי הענישה על הוצאת דיבה?

הוצאת דיבה עלולה להוות הן עוולה אזרחית והן עבירה פלילית. אם מוגשת תביעה פלילית, העונש עלול להיות עד שנת מאסר, וכשמוגשת תביעה אזרחית – כפי שקורה ברוב המקרים – הסנקציה היא כספית.

הפיצוי שלו זכאי מי שנפגע מהוצאת לשון הרע הוא עד 100,000 ₪ אם הוכחה בבית המשפט כוונה לפגוע, ועד 50,000 ₪ אם לא הוכחה כוונה כזו (ועדיין ההתבטאות הייתה פוגענית). בכל מקרה על התובע לא מוטלת החובה להוכיח כי נגרם לו נזק ספציפי, וכדאי לקחת זאת בחשבון ולהימנע מאמירות שיש בהן לשון הרע.